כתאני נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ואח'

פסק דין

א.התביעה ועיקר טענות התובע

האירועים מושא תובענה זו סובבים על ציר אחד והוא שיק על סך 800,000 ₪ ז.פ. 10/10/99, משוך על בנק דיסקונט לפקודת כתאני אברהים ומוסב על ידו על החלק. השיק נחזה להיות חתום על ידי המנוחה יסלוביץ ליזה ז"ל (להלן: "המנוחה") ומשוך על בנק דיסקונט.

המנוחה נפטרה בחודש אוקטובר 2001.

ליבת טענתו של התובע בתביעתו נגד משטרת ישראל (להלן : הנתבעת אשר נותרה כנתבעת יחידה בעקבות בקשת התובע למחיקת הנתבעים 1 ו-3) הינה, כי השיק האמור ניתן לו על ידי המנוחה בהתאם להסכם בעל פה ביניהם לצורך כיסוי הלוואות שנתן התובע למנוחה. (סעיף 5 לכתב התביעה).

להלן טען התובע, כי השיק הוצג לפירעון בבנק מרכנתיל דיסקונט סניף בקה אל גרביה בו התנהל חשבונו של התובע (להלן בהתאמה "הבנק", "החשבון") וחולל באי תשלום. להלן נטען כי במהלך חקירה אליה זומן התובע במשטרת באקה אל גרביה (להלן: "תחנת המשטרה") הובהר לו, כי השיק הועבר למשטרה ע"י הבנק בהתאם לדרישת המשטרה ולצורך הליכי חקירה.

התובע טוען כי חזר ופנה לתחנת המשטרה בבקשה לקבל את השיק לידיו על מנת לממש זכותו לפעול לגבייתו בהליכי הוצאה לפועל אך בקשותיו הושבו ריקם או נותרו ללא מענה.

לגירסת התובע רק ביום 14.6.05 השיבה הנתבעת לפרקליטו תשובה תמוהה לפיה אין בידה מידע לגבי השיק וכי זה אינו בידה.

להלן נטען כי ניסיונותיו של התובע לאתר את השיק בבנק לא הניבו תוצאות וכי הבנק הודיעו ביום 9.3.00 כי השיק הועבר לנתבעת ומצוי בידה.

התובע טוען כי הנתבעת אחראית לאובדן השיק וכן לעובדה כי נבצר מן התובע להיפרע בגין השיק, שכן סוכלה זכותו לנקוט הליכי הוצאה לפועל לגביית השיק.

התובע מייחס לנתבעת רשלנות המתבטאת באבדן השיק והפרת חובתה כשומר, ועתר לחייבה לשלם לו את סכום השיק בסך 800,000 ₪.

ב.טענות הנתבעת

בכתב ההגנה שהגישה הכחישה הנתבעת את מרבית טענות התובע וכפרה בזכותו לגבות ממנה את סכום התביעה.

הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה ו/או היותה נגועה בשיהוי ניכר ולשיטתה יש למנות את מנין תקופת ההתיישנות ממועד מתן ההלוואות אשר בגינן ניתן השיק ו/או מתן הודעת החילול ו/או מועד חקירתו של התובע.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה נגדה ו/או לא מתקיימת יריבות משפטית בין התובע לבינה שכן השיק האמור אינו אלא בגדר ראיה לגירסת ההלוואה אשר התובע נתן לטענתו למנוחה וכי לא היתה כל מניעה כי התובע יגיש תביעה כנגד המנוחה בחייה ו/או נגד עיזבונה לאחר פטירתה.

הנתבעת בחרה גם להכחיש את גירסת התובע באשר להלוואות שנתן למנוחה וכן כפרה בטענה כי השיק ניתן לתובע על ידי המנוחה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע גרם לה בשל השיהוי בו נקט – נזק ראייתי.

לשיטת הנתבעת לו היה התובע פותח נגד המנוחה בהליכי ביצוע בהוצאה לפועל היתה התביעה מתבררת כרגיל ובכל מקרה התובע היה רשאי להגיש נגד המנוחה תביעה על בסיס עיסקת היסוד.

הנתבעת כפרה בטענה כי היא נושאת בחובת זהירות כלשהיא כלפי התובע ואף הכחישה, כי התרשלה בנסיבות העניין.

להלן נטען כי הנתבעת לא היתה יכולה ולא צריכה לצפות את אירוע המקרה ו/או את הנזק שנגרם.